לפני כמה חודשים עיצבתי אריזה לתוסף תזונה המבוסס על תמצית מורינגה ואני חושבת שהמקרה הזה מדגים בצורה מעולה את החשיבות של בחירת צבעים במיתוג ועיצוב.

הצבעוניות המתבקשת לכאורה למוצר מהסוג הזה היא גווני הירוק – הם מתקשרים לטבע ולתחום מיצויי הצמחים ושמים את צמח המורינגה שממנו עשוי התוסף במרכז.
בשיחות מקדימות עם הלקוחה הבנו שהמטרה כאן היא לא להתמקד בצמח אלא בהבטחה של המוצר הזה – חיזוק המערכת החיסונית. הצמח הוא האמצעי ולא המטרה.
רצינו שהמוצר יתקשר לפתרון וטיפול בבעיה ספציפית ולא לשיר הלל לצמח שלא כולם בהכרח מכירים.

לשם כך התרחקנו לחלוטין מהירוק ובחרנו בצבע כחול. הצבע הכחול משדר לנו משהו יותר רפואי ומדעי והוא גם שונה מאוד מהקיים במדפים בקטגוריה הזו, בצורה זו גם שידרנו ללקוח את המסר שרצינו, גם נתנו למוצר אווירה טיפולית וגם הבלטנו ובידלנו את המוצר.

אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות לפני שבונים מיתוג או מעצבים אריזה זה להבין למי אנחנו פונים.
הסגנון, הנימה והאווירה הכללית של העיצוב/מותג צריכים להיות מכוונים ספציפית לקהל היעד שאותו אנחנו רוצים לתפוס.
זה אולי יכול להשמע פשוט אבל לא מעט עסקים עושים הרבה טעויות דווקא בשלב הזה.
אני יכולה להעיד על עצמי שבתחילת הדרך גם אני עשיתי לפחות טעות אחת בנוגע לקהל היעד שלי…
אז הנה שלוש הטעויות הנפוצות ביותר שיצא לי להתקל בהם בתחום הזה:

1. לנסות לפנות לכולם
   זו אולי הטעות הנפוצה ביותר, המחשבה של לצמצם את קהל היעד נראית לא הגיונית, הרי ככל שנכוון ליותר אנשים ככה יש סיכוי גדול יותר שיקנו מאיתנו, לא? לא!
   כשמנסים לדבר אל כולם מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר וזה משאיר אותנו עם מסר גנרי וכללי שלא משכנע או משאיר רושם על אף אחד.
2. לא להכיר לעומק את קהל היעד
   אחרי שממקדים ומבינים מי קהלי היעד הפוטנציאליים של המותג, חשוב מאוד להכיר ולדעת בדיוק מה מאפיין אותם וכך נדע איפה ואיך לפנות אליהם.
   מומלץ לבנות פרסונת קהל מפורטת הכוללת מרכיבים דמוגרפיים ופסיכוגרפיים.
3. לא לדבר בשפה של קהל היעד
   שפת המותג, גם הויזואלית וגם המילולית צריכה לתקשר עם הקהל הספציפי שאליו מכוונים.
   כשעובדים על הליך מיתוג חייבים לקחת בחשבון את קהל היעד ולבנות שפה גרפית שתדע לדבר בדיוק איתו לשדר לו את הדברים הנכונים כדי ליצור אמון וקשר עם המותג.

אתמול נתקלתי בכתבה במאקו שדי עצבנה אותי, זה היה איזשהו דירוג לנשיקות דיסני וכצפוי היפיפיה הנרדמת הגיעה למקומות האחרונים עם הבהרה שלנשק מישהי מחוסרת הכרה זה ממש לא רומנטי ומדליק.

נכון, לנשק מישהי מחוסרת הכרה זה בעייתי אבל זה לא הסיפור של היפיפייה הנרדמת וממש מציק לי שעושים לסרט הזה דמוניזציה מבלי שבוחנים אותו לעומק.

מי שצפה בגרסה של דיסני ליפיפיה הנרדמת ודאי זוכר שבניגוד לאגדה המקורית פיליפ ואורורה דווקא כן הכירו לפני סצינת הנשיקה, הם נפגשו קודם לכן ביער והתאהבו אחד בשניה, הם לא ידעו שהם בעצם נסיכים שמאורסים זה לזה מילדות, מבחינתם הם היו פשוט שני אנשים שנפגשו והתאהבו. למעשה, לאחר שגילו שהם מיועדים להתחתן עם מישהו אחר (מבלי לדעת שאלו הם בעצמם) הם היו מוכנים להלחם על האהבה שלהם מול המשפחות שלהם ולא ויתרו עליה.

כשפיליפ גילה שהבחורה שהתאהב בה זו בעצם הנסיכה האבודה הוא לא היסס ומיהר להציל אותה, ההצלה הזו כללה גם נשיקה עם מישהי ישנה אבל הסיפור המרכזי כאן זה לא “מישהו שמנשק בחורות חסרות הכרה” אלא מישהו שמציל את הבחורה שהוא אוהב.

אני חושבת שבתור סרט שיצא בשנות ה50, ההבנה של דיסני כבר אז שהסיפור המקורי בעייתי ושיש צורך להפגיש בינהם ולגרום להם להתאהב קודם זה די פרוגרסיבי ופורץ דרך לתקופתו.

איך שאני רואה את זה, דיסני השכילו כבר לפני 70 שנה לעשות מיתוג מחדש לסיפור הזה ולהציג אותו באור שונה, בעגה המקצועית קוראים לזה ריפריימינג – יצירת נרטיב אלטרנטיבי לסיפור, וזה עובד כי אפשר לספר את אותו הסיפור בהמון אופנים שונים וכל דרך תגרום לנו לחשוב ולהרגיש אחרת.

אני נתקלת בעבודה שלי בהרבה מקרים שבהם זה לא נעשה ואז יש צורך לבוא ולתקן, מקרים של עסקים שמספרים את הסיפור שלהם לא נכון או לחלופין שלא מספרים אותו בכלל ונותנים לאחרים לקבוע את הנרטיב שלהם. אם לעסק מסוים יש טווח מחירים נמוך אז אנשים יכולים לתפוס אותו כזול ולא איכותי אבל אם מציגים אותו נכון הוא יכול להיות נגיש וחברתי, אם חברה מסוימת מייצרת מוצרי טיפוח רק לסוג עור אחד אז אפשר לראות אותם בתור “לא כוללנים” ו”מדירים” ואפשר גם להציג אותם בתור מומחים לסוג העור הספציפי הזה שבחרו להתמקד ולהתמקצע. הכל עניין של איך מציגים משהו ועל מה שמים את הדגש.

מה דעתכם? מסכימים עם מאקו או שהריפריימינג של דיסני גורם לכם להרגיש אחרת לגבי היפיפיה הנרדמת?

אז גם אני ראיתי את הביוגרפיה של שלמה ארצי ומעבר לתחושת הנוסטלגיה האדירה שתקפה אותי (לתקופות שלא באמת הייתי בהן) מה שבעיקר תפס אותי זה הפרק השני. שם התמקדו בשינוי שהוא עשה בקריירה שלו בתקופה של “גבר הולך לאיבוד” ו”דרכים”, שינוי של סגנון מוזיקלי ובעיקר שינוי באיך שהקהל תופס אותו.
בתחילת דרכו אחרי ההצלחה בלהקה הצבאית היה נראה שאין לו כיוון ברור – הוא זמר, הוא שחקן, הוא שר שירי ילדים, הוא מנסה את מזלו מעבר לים… אבל שום דבר לא ממש תופס, משמיעים אותו ברדיו אבל זה לא מספיק מבחינתו כי זה לא מביא לו את הקהל שהוא צמא לו ובלי קהל אי אפשר להחזיק קריירה כזו לאורך זמן.

התפנית מגיעה כשהוא מוציא את “גבר הולך לאיבוד” ובהמשך את “דרכים”, התחושה סביבו הייתה שסוף סוף הוא מצא את הקול שלו, בניגוד לאלבומים הקודמים, כאן הוא כבר שר את עצמו, הכי חשוף וקרוב שיכול להיות. כשהוא מפסיק להתפזר ולזרוק חכות לכל הכיוונים, הוא מוצא את המיקוד והדרך שלו וזה מה שמביא את אהבת הקהל כי בסופו של דבר אנחנו אוהבים אנשים אמיתיים שמדברים את עצמם בקול חד וברור, אנחנו מחפשים להתחבר גם כקהל למשהו שנוגע בנו ומרגיש לנו אותנטי.

אני חושבת שאפשר ללמוד לא מעט מהסיפור שלו ולהשליך אותו גם לעולם של זהות מותגית ועיצוב, כי המקרה הזה ממחיש מצוין את ההבדל בין עיצוב יפה לבין עיצוב מתקשר.
אפשר לבזבז זמן (וכסף) על עיצוב מותג שיראה מצוין אבל לא ייצור שום תחושת חיבור עם הלקוחות הפוטנציאליים כי לא משנה כמה אסתטי ומושך העיצוב יראה הוא לא שווה כלום אם אין משהו אמיתי מאחוריו, ותמיד יש משהו אמיתי מאחוריו. מאחורי כל עסק נמצאים אנשים שהקימו אותו מתוך תשוקה וחלום ורצון להגיע לאנשים אחרים וכמו במקרה של שלמה ארצי זה רק עניין של למצוא את המסר האמיתי והמדויק ולרוץ איתו בכל הכח.