אז גם אני ראיתי את הביוגרפיה של שלמה ארצי ומעבר לתחושת הנוסטלגיה האדירה שתקפה אותי (לתקופות שלא באמת הייתי בהן) מה שבעיקר תפס אותי זה הפרק השני. שם התמקדו בשינוי שהוא עשה בקריירה שלו בתקופה של “גבר הולך לאיבוד” ו”דרכים”, שינוי של סגנון מוזיקלי ובעיקר שינוי באיך שהקהל תופס אותו.
בתחילת דרכו אחרי ההצלחה בלהקה הצבאית היה נראה שאין לו כיוון ברור – הוא זמר, הוא שחקן, הוא שר שירי ילדים, הוא מנסה את מזלו מעבר לים… אבל שום דבר לא ממש תופס, משמיעים אותו ברדיו אבל זה לא מספיק מבחינתו כי זה לא מביא לו את הקהל שהוא צמא לו ובלי קהל אי אפשר להחזיק קריירה כזו לאורך זמן.
התפנית מגיעה כשהוא מוציא את “גבר הולך לאיבוד” ובהמשך את “דרכים”, התחושה סביבו הייתה שסוף סוף הוא מצא את הקול שלו, בניגוד לאלבומים הקודמים, כאן הוא כבר שר את עצמו, הכי חשוף וקרוב שיכול להיות. כשהוא מפסיק להתפזר ולזרוק חכות לכל הכיוונים, הוא מוצא את המיקוד והדרך שלו וזה מה שמביא את אהבת הקהל כי בסופו של דבר אנחנו אוהבים אנשים אמיתיים שמדברים את עצמם בקול חד וברור, אנחנו מחפשים להתחבר גם כקהל למשהו שנוגע בנו ומרגיש לנו אותנטי.
אני חושבת שאפשר ללמוד לא מעט מהסיפור שלו ולהשליך אותו גם לעולם של זהות מותגית ועיצוב, כי המקרה הזה ממחיש מצוין את ההבדל בין עיצוב יפה לבין עיצוב מתקשר.
אפשר לבזבז זמן (וכסף) על עיצוב מותג שיראה מצוין אבל לא ייצור שום תחושת חיבור עם הלקוחות הפוטנציאליים כי לא משנה כמה אסתטי ומושך העיצוב יראה הוא לא שווה כלום אם אין משהו אמיתי מאחוריו, ותמיד יש משהו אמיתי מאחוריו. מאחורי כל עסק נמצאים אנשים שהקימו אותו מתוך תשוקה וחלום ורצון להגיע לאנשים אחרים וכמו במקרה של שלמה ארצי זה רק עניין של למצוא את המסר האמיתי והמדויק ולרוץ איתו בכל הכח.
